זרם הפופ ארט הוא זרם אומנות שנוהג לתת יחס מרומם לדברים שגרתיים וקטנים ולהציבם
בתערוכה בתור אומנות.
מרכזיה היו בעיקר בארה”ב ואנגליה. בין עקרונות הפופ ארט היו הטשטוש בין הגבוהה לנמוך, בין
“חומר תרבות” ל”חומר צריכה”. כל מוצר צריכה יכול להפוך ליצירת אומנות אם מטפלים בו נכון. יותר
מכך, באמצעות הכפלה של המוצר ביצירה והצגתו הרבה פעמים – היצירה מקבלת כו ח רב.
שני המובילים של תנועת הפופ ארט הם אנדי ווקהול ורוי ליכנשטין. אומנותם הייתה דומה אך כאמנים
יש בינהם הבדלים ברורים
ווקהול – התעניין במוצרי צריכה והשתמש ברפרודיקציה )שכפול, וריבוי(
ליכנשטיין- היה צייר שבשיאו התעניין בעיקר בקומיקס והתעסק בנושאים אומנותיים של קומפוזיציה,
שילובים ופרפקציוניזם אמיתי.
הפופ ארט הכין את עולם האומנות לפוסט מודרניזם שיגיע אחריו ויקצין את המגמות של פתיחת
האומנות לחייהם של האנשים ה”רגילים” וההפך.
אומנות הפופ ארט מאופינת בדרך עלל בצבעוניות עזה.
אנדי ווקהול הוא מחלוצי תנועת הפופ ארט האמריקאית שמקור שמה במילה “פופולרי”. תנועה
אומנותית זו עוסקת בין הקשר לאומנות לבין התרבות הפופולרית.
ווקהול חי בארצות הברית ה מתועשת של המאה ה20 שפיתחה בהדרגה אהבה אובססיבית למותגים
וכוכבים.
אומנותו טשטשה את הגבולות המוכרים בין מוצרים תעשייתים לאומנות. הוא צייר תוך שימוש
בצבעים את כוכבי הרגע, הפך את השימוש שלו בהם ל”אייקונים”, וגם מוצרי צריכה כמו בקבוקי קולה
ומרק בפחיות, יצירות שהוצגו כאומנות.
ווקהול שכפל את עבודות פעמים רבות בדומה ליצור תעשייתי. בתחילת דרכו השתמש בצבעי שמן
לציור פרסומות, אך כשראה שלא מתפרנס מעבודות פנה לשיטת הדפסי משי.
בין הייצירות המוכרות שלו – “פחיות למרק של קמפבל” , מרלין מונרו, דיוק עצמי בצבעי הסוואה ,
“שמונה אלביס”.
במקור היה מעצב גרפי.
הוא לקח את התרבות הפופולרית והכניס אותה אל עולם האומנות, במידה מסויימת גם פתח את
האומנות לעולם השיווק , הצבע והתקשורת החדשה.